• נחום כץ

המורה הטוב - הסנסי הטוב

מיהו הסנסי הטוב? - חיפוש אחר מורה יוצא דופן מקור המילה סנסי, (先生-Sensei ביפאנית), היא "מישהו שנולד לפניך". משמעותה היא מורה, פרופסור, חונך, או מישהו ששולט ברמה גבוהה בתחום מסוים של אמנות.


באמנויות הלחימה משתמשים במונח זה על מנת לציין את המורה. במאמר זה אסקור בקצרה את דמות המורה האידיאלי, באמנויות הלחימה, בדגש על הדמות הרצויה לעמותת "בודו למען השלום", היא עמותה חינוכית רשומה בישראל, אשר שמה לה למטרה לקרב בין קבוצות ויחידים בארץ ובעולם, לסייע בקירוב לבבות ולקדם דו קיום באזורנו. העמותה עושה זאת באמצעות פעילות חינוכית המבוססת על ערכי הבודו. "בודו", ביפאנית, משמעה "דרך הלוחם", ופירושה הכללי היא אמנויות לחימה. הכוונה היא לאמנויות הלחימה המסורתיות, אולם בצורה מדויקת יותר הכוונה היא לדרך חיים המבוססת על היכולות הפיזיות והרוחניות הכלולות באמנויות לחימה אלה.


סיפור על מורה טוב


לאורך השנים הרבות בהן אני חשוף לאמנויות לחימה ולאנשים העוסקים בכך, הזדמן לי להכיר לא מעט מורים. היו ביניהם לוחמים מצוינים, היו ביניהם בעלי סבלנות יוצאת דופן, היו ביניהם נבונים או רגישים במיוחד, או מוכשרים. והיו גם כאלה שהיו מלאי אגו, מלאי חשיבות עצמית, וכאלה שלא ממש דאגו להעצים ולפתח את החניכים שלהם. והיו כאלה שהם באמצע, כמו בכל תחום. יש ויש.


לפני חודשים אחדים הזדמן לי להכיר מורה אמנויות לחימה יוצא דופן בהחלט. בפעם הראשונה בה פגשתי אותו התרשמתי ממנו מאוד. הסיבה היחידה שבגללה לא אגיד שנשביתי בקסמיו היא שהוא איש כל כך צנוע, עד כי יסמיק ויגיד לי, "אוהו, הגזמת, זה ממש לא כך". וזה מה שכל כך מיוחד בו. הוא אדם צנוע ומתלהב. הוא מתלהב מכל מה שיש ללמוד ולתרגל באמנות הלחימה שלו, והוא צנוע בהליכותיו ומוכן ללמוד מאחרים. כל הזמן. הוא חקרן, סקרן, אוהב אדם ואוהב ללמוד. הוא קורא, כותב, משתף בידע שלו בדרכים רבות.


הוא משקיע מאמץ אמיתי בפיתוח החניכים שלו. הוא מוכן לתת מעצמו גם לחניכיו וגם לארגונים אחרים, ולא חוסך מעצמו מאמץ על מנת לתרום ידע או ניסיון. אין לו אגו מנופח, ההפך הוא הנכון.


ממש לא מזמן, הזדמן לי להיות נוכח בשיעור שלו. הוא מלמד אייקידו. ליתר דיוק, די הזמנתי את עצמי. מאוד התרשמתי, אפילו בזמן יחסית קצר. המורה התייחס בידידות רבה לכל תלמיד, בירך אותו, גם כשהתלמיד הגיע באיחור. הוא כמובן הכיר היטב את כל אחד מהם. באימון הראשון הוא הקדיש תשומת לב אישית רבה לקבוצות קטנות של תלמידיו. טון הדיבור שלו שקט, חברותי, צנוע. הליכותיו צנועות ועדינות, למרות שהידע שלו בתחום רב. הוא קשוב, מביט היטב בעיניים, ומשדר רוגע, ביטחון, קבלה. עמידתו זקופה, הליכתו מאוזנת, שפת גופו משדרת כבוד לעצמו ובעיקר לזולת. הוא מרבה לחייך, ופניו מאירות.


את השיעור הנשי, לחגורות הבכירות שלו, הוא החל דווקא באלף-בית של משמעות צירוף הידיים, בברכה שלפני תחילת האימון, בלימוד והסברת אחד היסודות הפשוטים ביותר שבשיטה שלהם. תחילה התעכב על משמעות הקידה בתחילת האימון, כשהוא מציע פרשנות חדשה אותה הוא למד לא מכבר ממורה אחר. הוא הסביר מדוע בעצם אנו קדים לתמונת הסנסי המת )במקרה הזה המורה אואשיבה, ממציא האייקידו(, ושבעצם איננו קדים לתמונה, אלא מברכים בשמחה על כי הוא המציא את האייקידו, על כי נתן לכולנו תורה מעניינת וטובה אותה אנו יכולים להמשיך ללמוד וללמד, וציין את האחריות הרבה שיש לכל מתאמן להיות הכי טוב, ללמוד ולהנחיל הלאה את התורה לדורות הבאים, תהא דרגתו גבוהה או נמוכה ככל שתהיה. רק כך, הוא אומר, יש סיכוי שהאייקידו ימשיך להתקיים, ימשיך להתרחב. זוהי אחריותו של כל מתאמן. מעניין.


אחר כך הוא הזכיר להם שבשיעור הקודם הוא צילם את התרגילים שכל אחד עשה באמצעות מצלמת וידאו. לקראת האימון הנוכחי, הוא צפה בסרט הווידאו פעם אחר פעם, כולל בהילוך איטי, ורשם לכל חניך כמה וכמה נקודות לשיפור, מתוך התעמקות בביצועים של כל אחד. בכך הוא תרם תרומה אישית, אמיתית, ממוקדת, לכל אחד מחניכיו, ודאג שיוכלו לשפר את הטכניקה שלהם ולהיות טובים יותר. זוהי השקעה של ממש בתלמידיו, אותה אני בטוח שהם העריכו מאוד. האווירה שבאימון הייתה מיוחדת, נינוחה, מכובדת ונותנת השראה.


בהמשך האימון הוא התייחס בכובד ראש ובסבלנות רבה לפרטים קטנים ביותר, כמו צורת הישיבה המיוחדת סייזה )ביפאנית 正座 ,קרי "ישיבה נכונה", וגם "ישיבה מכובדת"(. הוא נתן דגשים כיצד לעשות זאת בצורה מכובדת, מאופקת ומדויקת, ולו רק לשניות אחדות, בטרם יתחילו בתרגול כשלהו, בזוגות. כמו כן, הוא הדגיש את מהות הקידה ההדדית בטרם אנו מזמינים בן זוג לאימון, ממש כאילו ביקשנו ממנו רשות וזכות להתאמן עימו וללמוד ביחד. אני מזכיר שמדובר בחניכים בעלי חגורות גבוהות, במתאמנים ותיקים, כאלה שמכירים היטב את כל הדקויות הללו. ובכל זאת, המורה מצא לנכון להתעכב על כך, להביא אותם לאימון מתוך מחשבה והתמקדות, לדקדק בפרטים הקטנים. כל זאת על מנת לעשות את האימון למשמעותי ומעניין יותר, וגם על מנת להגיע קרוב ככל הניתן לשלמות בביצוע. מרשים. כמה מאיתנו עושים זאת ביומיום?


בנוסף, הקפיד המורה שהתרגול לא יהפוך למכאני ולאוטומטי, אלא שבכל פעם כשהתוקף מבצע התקפה, והמגן צריך להודפה, היה על התוקף לבצע את התקפתו במלוא הכוונה ובצורה מדויקת, ואילו המגן ליישם בדיוק רב את ההגנה כנ״ל. יותר מזה, המגן למד לסייע בתרגול לתוקף, במקום הנטייה הטבעית להקשות עליו, כפי שקורה בלא מעט דוג׳ואים (מכוני אמנויות הלחימה).


המורה הקפיד שבכל המצבים, תלמידיו יבצעו את התנועות בכוונה מלאה, בדיוק ובתשומת לב רבה, כך שהלמידה תהיה טבעית, מדויקת ונכונה. ואפשר לספר עוד ועוד דוגמאות מעשייתו, אבל נדמה לי שהעניין הובהר דיו. אגב, למדריך המאוד מיוחד הזה קוראים זאב ארליך, והוא מלמד אייקידו נפלא בעירו רחובות.


למה אני מספר לכם את כל זה? משום שהשאיפה שלנו היא שמדריכי "בודו למען השלום" יהיו דומים למורה זה, קרובים אל שיטותיו ככל האפשר, ואף ישיגו אותו, אם אפשר.


במסגרת התהליך הזה אנו מנסים להגדיר מהי דמות הסנסאי הרצויה לנו, מהי דמות הסמפאי (עוזר המדריך, החניך הבכיר), ומהי דמות החניך אותו אנו רוצים לעצב. אלה ישפיעו על קהילותיהם, ויפיצו את המסרים החינוכיים של העמותה, כך שנוכל לקרב לבבות, קבוצות ויחידים, עדות ועמים בצורה טובה ואפקטיבית יותר ויותר ככל שהזמן חולף. פשוט ומובן, לא? הביצוע קצת יותר מורכב, מטבע הדברים.


איזה מין מדריכי אמנות לחימה אנחנו מכירים?


אנו רוצים לחשוב על מורים לאמנויות לחימה בשלוש קבוצות, אם אפשר בכלל לחלק אותם בצורה כלשהי.


בקבוצה הראשונה, או ב"סוג" הראשון, אם אפשר לקרוא לו כך, נמצא מורים רבים לאמנויות לחימה הממוקדים בהוראת טכניקות והגנה עצמית. אחרים מקדשים את הקרב ואת היכולת לנצח בתחרויות. יש מורים שרואים את תפקידם כרחב יותר, והם אלה הרואים בבודו דרך חיים, והדבר משתקף בעבודתם. אלה שייכים לסוג השני.


וישנם מורים לאמנות לחימה, המאמינים ומכבדים את הבודו ואת ערכיו, ובנוסף מדריכים את החניכים במאמץ חינוכי לאור ערכי הבודו, מעבר להוראת אמנות הלחימה עצמה, וגם מעבר ומחוץ לדוג'ו. אכן, המורה-המדריך, הסנסי, בעמותת "בודו למען השלום" צריך להיות מהסוג השלישי הזה. אם תרצו, מורה לחיים.


מה מייחד את הסנסי של "בודו למען השלום"?


אחריות. הכוונה לפני הכל לאחריות אישית לעצמו ולהתנהגותו, על מנת שיוכל לשמש מודל לחיקוי לחניכיו. עליו להיות אחראי גם למה שמתרחש בדוג'ו שלו ובקבוצות אותן הוא מוביל. הדוג'ו והקבוצה הם המראה ליכולת הסנסי. דוג'ו לא מסודר, שאיננו נותן אווירה נאותה, שלא מהווה מקום נוח, בטוח ונעים להתאמן בו משקף בלבול וחוסר סדר בדרך ההובלה של המנהיג, הלא הוא הסנסי. הסנסי הוא מנהיג, לפני הכל, וזהו תפקיד שדורש הרבה אחריות. בוודאי בעמותה המנסה לחנך דורות של צעירים לערכים מסוימים. מנהיגות מתחילה תמיד במנהיגות אישית, עצמית. מי שאיננו יכול להנהיג את עצמו, לשמור על התנהגות רצויה, התואמת עקרונות וערכים מסוימים, ספק אם יצליח להנהיג אנשים אחרים בדרך להתנהגות כזו.


לסנסי שלנו יש אחריות גם להתנהגות חניכיו ולהתנהגות הסמפאים שלו בכל מקום וכל מצב, בדוג'ו, מחוץ לדוג'ו ובמפגשים השונים שהעמותה מזמנת. משמעותה של אחריות זו היא שעליו לתדרך, להסביר, להוביל את חניכיו בפעולות השונות ועל פי ההתנהגות המצופה מהם בכל מקום וזמן, ביום ובלילה. בעיקר, המשמעות היא שעליו גם לוודא ולפקח שמה שהוא אמר אכן נעשה, ונעשה ברוח הנכונה אליה התכוון.


נציגות. משמעותה של נציגות היא שבכל מקום וזמן, הסנסי של "בודו למען השלום" הוא שגריר ונציג מובהק של העמותה. עליו לייצגה בכבוד ובצורה המכבדת אותו, את הדוג'ו ואת היישוב שלו בצורה הטובה ביותר.


דוגמא אישית היא לא רק מילה או מונח, ואין די בלומר אותה מעל כל במה. אנשים עושים את מה שהסנסי או המנהיג עושה, לא רק את מה שהוא אומר. אפשר לומר גם באופן קיצוני יותר, שאנשים יעשו בעיקר מה שהם לומדים דרך מעשים מדוגמא אישית של הסנסי. אגב, אנו נותנים דוגמא אישית גם במעשה וגם בחוסר מעשה, גם כשאנו מתכוונים וגם כשאנו איננו מתכוונים כלל. אם המסרים שבמילותיו של הסנסי שונים מאלה שבהתנהגותו וסותרים למילותיו, החניכים יעשו מה שהוא עושה ולא מה שהוא אומר. מבחינה זו, הדבר הוא כמו חרב פיפיות החותכת לשני הכיוונים. תגיד משהו, ולא תעשה אותו בעצמך, הדבר יחזור ויפגע בך בחזרה. לעומת זאת תנהיג באמצעות הדוגמא האישית, ולא תצטרך להסביר את דבריך כלל.


אכפתיות להצלחת חניכיו ולהצלחת העמותה ופעולותיה. אין עמותה יכולה להצליח במאמציהם של אנשים מעטים בלבד. ארגון נבחן בפעולת יחידות הקצה שלו, במקרה שלנו המדריך הבודד בשטח, הסמפאים שלו והחניכים שלו. ככל שנגדל, כעמותה, וככל שיהיו לנו יותר מורים ומדריכים, נוכל להשפיע על יותר פלחים באוכלוסייה, אולם רק אם יהיה לנו אכפת, אם נתאמץ, אם נתרום מעצמנו, אם נצליח לתת השראה לכל מי שנמצא סביבנו. אין קיצורי דרך להצלחה, אבל היא בהחלט אפשרית. וזה היופי והכיף שבדרך אותה בחרנו.


אנו רוצים ומצפים שהסנסי שלנו יהיה "ראש גדול", סקרן ומתעניין. "ראש גדול" משמעו שייקח אחריות, שיפתח, ייזום, כאילו היה הוא עצמו מנכ"ל העמותה. שיהיה סקרן, כזה שקורא, מתעניין, לומד כל הזמן. לומד עצמאי וחוקר את עצמו, את חניכיו, את האפשרויות השונות הקיימות על מנת לקדם את מטרותיו ואת מטרותינו. שישאף להתפתח כל הזמן.


אנו מצפים שיהיה לו אכפת מהחניכים, שיכיר אותם אישית, ישאף להכיר את משפחותיהם, ואת צרכי הקהילה בה הוא פועל, ושיתאים עצמו לצרכים אלו. שישקיע בפיתוח יכולות החניכים שלו, שיקדם בתום לב ומתוך מוטיבציה כנה את כולם, ושיפתח מהם מנהיגים צעירים, סמפאים מוצלחים. סנסיס טובים בעתיד.


תרומה לבניית הידע הכולל בעמותה


היינו רוצים שהסנסי שלנו יתרום מהידע ומהניסיון שלו לאחרים, בין אם הם קולגות או חניכים. שישתף בבעיות ובפתרונות אותם מצא, שיציג שאלות לדיון, שיעזור לנו לבנות גוף ידע מקצועי משמעותי. גוף ידע כזה כמעט ולא קיים בצורה כתובה בישראל, גם לא יותר מדי בעולם בכלל, בוודאי לא בשפה הערבית או העברית.


לסיכום, איננו מחפשים לפתח סופרמנים, למרות שאולי לפעמים זה נשמע כך, ואולי גם הדברים שנכתבו כאן מובילים לכיוון כזה. אבל בהחלט אנו מחפשים מצוינות, רצינות והשקעה, אחרת מה הטעם בכל המאמצים והמשאבים המושקעים? אני מקווה שהדברים הללו יתנו לכם השראה ודחיפה קדימה, ואם נשיג זאת, דיינו.


"המורה הבינוני אומר. המורה הטוב מסביר. המורה הנעלה מדגים. המורה הגדול נותן השראה."


וילאם ארתור ואלד )סופר אמריקאי, 1994-1921)

צרו איתי קשר בטלפון 050-723-0585 או באמצעות הטופס
 
ניתן למצוא אותי גם בפייסבוק ובלינקד-אין
  • Facebook App Icon
  • LinkedIn App Icon