להתמודד עם הדאגה - מכתב למתאמן לפני ניתוח בנו הפעוט

במהלך האימונים שלי עם ע., איש צעיר ומנהל נמרץ ונלהב, עלה שוב ושוב הניתוח הקרב ובא של בנו הפעוט, ניתוח מורכב ומפחיד למדי. באחד האימונים האחרונים הוא ביקש ממני לסייע לו בהתמודדות ברגעים ובשעות הקשות שהוא מצפה לבלות בחדר ההמתנה של חדר הניתוח, בניתוח שצפוי להימשך כמה וכמה שעות.

הוא ביקש שנמצא יחד כלים להתמודדות עם המתח והלחץ והדאגה, ועבדנו עליהם ועל מצב הנוכחות (ה being) שבו הוא רוצה להיות על מנת להקל על עצמו, על רעייתו ועל ההורים שיהיו גם הם נוכחים שם. לאחר אימון מוצלח, וככל שהמשכתי לחשוב על כך, איגדתי כמה רעיונות שאפשר שיעזרו לא רק למתאמן שלי, אלא יוכלו להיות לעזר גם לאחרים המתמודדים עם מצב דומה. הנה התמצית:

אחיזה בשפיות ובלב – בזמן של אי־ודאות

ע. יקר,

אתה עומד לקראת אחד הרגעים הקשים והמורכבים ביותר שאדם צעיר יכול לעבור – ניתוח לב פתוח לבן היחיד שלך. עצם כתיבת המשפט הזה כבר מזעזעת את הנפש.

המצב הזה, שבו אתה אמור "להחזיק" – גם את עצמך, גם את רעייתך, וגם את ההורים – בזמן המתנה שאי אפשר באמת להכיל אותה מראש, הוא מצב קצה.

ובכל זאת, יש דרך להתכונן, לא כדי לשלוט במציאות – אלא כדי שלא תאבד את עצמך בתוכה. כדי שתוכל להיות, בלב הסערה, הנקודה היציבה ביותר בחדר. לא רק למען הסובבים – אלא למען עצמך.

שלב ראשון: החודשיים שלפני – להתיידד עם כלים פשוטים שיכולים להציל אותך ברגע האמת

לא מספיק לדעת שתרגול נשימה או מדיטציה של מיינדפולנס/מודעות, בה עושים סריקת גוף הם "כלים טובים" – הם צריכים להפוך לשפת גוף חדשה. אחרת, בזמן אמת, לא תוכל לגשת אליהם. עליך להכיר אותם ולהתאמן בהם מעט תחילה. לכן אני מציע:

תכנית קטנה לשבועות הקרובים:

2-3  פעמים בשבוע – 10 דקות של תרגול נשימה מודעת.

לדוגמה: נשימת 4-6 (4 שניות שאיפה, 6 שניות נשיפה), או נשימה מרובעת כפי שלמדנו: 1. שאיפת אוויר, 2. החזקה בגוף, 3. נשיפה החוצה, ו 4 החזקה לפני ששואפים שוב, בקצב ארבע.

פעמיים בשבוע – סריקת גוף מודרכת (Body Scan)

אפשר להאזין למדיטציות קצרות באפליקציות כמו Insight Timer או יו טיוב או באתר ששלחתי לך של אוניברסית UCLA. הנה קישור, לשימוש כולם. המדיטציות הן קצרות, בנות כעשר עד שתיים-עשרה דקות, בשפה האנגלית: https://did.li/m4AgT

כשתתרגל אליהן, אלה יהפכו לחברות טובות לדרך.

פעם בשבוע – תרגול "שיחה שקטה עם הגוף":

לעצור, לשאול: מה אני חש עכשיו? מה קורה בכפות הרגליים שלי? בלסת? בבטן? בגב? בלב? להרגיש את מה שקורה בגוף, וללמוד להגיב אליו.

תרגול זוגי (אם הדבר מתאפשר):

הסכמה משותפת על שפת הרגעה זוגית: משפט מחזק, מגע מוסכם (כף יד על כף יד, למשל), נשימה משותפת שקטה. אלה יהיו הסוד שלכם, הדבר המאחד והמרגיע בשעת הלחץ.

חשוב לדבר מראש על החששות: לא לנסות "לפתור", אלא רק להקשיב זה לזה. פשוט לשהות עם הפחד. לתרגל רגעים של שקט משותף. לעיתים זהו מקור החוזק הגדול ביותר.

שלב שני: ניהול עצמך והסביבה ביום הניתוח

הגדרת תפקיד: "אני הסלע"

אתה לא אמור להיות גיבור, אבל אתה כן יכול להיות נוכח, שקט, קרוב לאדמה. איתן. בחר לעצמך זהות פנימית שתוכל להישען עליה, משהו כמו:

"העוגן" – שמחזיק את עצמו כדי לא לטבוע.

"העץ השקט" – שמאפשר לאחרים לסמוך עליו. כל מטאפורה מתאימה, כל רעיון שעובד לך הוא בסדר.

כלים ליישום בזמן אמת:

1.     עוגנים קבועים להישען עליהם:

משפט מחזק שחוזרים עליו בשקט (למשל: "אני פה", "הוא בידיים טובות", "נשימה אחת בכל פעם").

מגע עוגן לעצמך – יד על הרגל, על החזה, או חפץ קטן בכיס שמזכיר לו אהבה וביטחון.

דמיון מודרך קצר – לדמיין את הילד אחרי הניתוח, מתעורר, נושם, חי, מחלים היטב וזוכה לחיים חדשים וטובים.

2.     ניהול הסביבה המורכבת:

להבין שתגובות רגשיות של אחרים אינן תחת שליטתך. כדאי לתאם עם רעייתך מראש: "מה את צריכה ממני? מה נוכל לעשות יחד ברגעי השיא?" איך אני יכול להיות שם הכי טוב עבורך? למה אני זקוק ברגעים הללו?

במידת האפשר – למצוא לעצמך מדי פעם כמה רגעים של שקט מחוץ לחדר ההמתנה, אפילו 3 דקות לבד.

3.     כתיבה – ככלי לפריקה ושפיות:

מחברת קטנה/פתקים בטלפון שבה תוכל:

לשפוך מחשבות. אף לכתוב לבן עצמו – גם אם לא תראה לו את זה אף פעם. לציין כל מה שעולה, בלי פילטרים. בלי שיפוטיות או "לא נוח לי". זה לא זמן לשיפוט ולייסור עצמי.

4.     נוכחות גופנית שקטה:

תנועות קטנות שלא נראות לאחרים: סיבובי קרסוליים, נשיפה ארוכה דרך האף. הפעלת מאמץ קטן ובלתי נראה של אצבע לאצבע, ברך לברך, הרמת עקבים והישענות על האצבעות, בישיבה או בעמידה, מתיחות גוף, ועוד. שים לב לקרקע – לכפות הרגליים, למגע הישיבה על הכיסו, ליציבות הכיסא והרצפה התומכים בך.

אל תנסה "להעלים" את החרדה – עדיף לתת לה מקום בלי שהיא תנהל אותך.

שלב שלישי: הרגע שאחרי

לא משנה איך יעבור הניתוח, יש חשיבות לרגע שאחרי:

אפשרות לפרוק – בשיחה איתי, עם בת הזוג או עם חבר קרוב, או מישהו אחר, או אף עם עצמך. ליצור וליהנות קצת מזמן שקט לעצמך – בלי להיכנס מיד ל"טיפול" באחרים הנמצאים סביבך.

הכרה – בכך שעברת משהו עצום. הכרת תודה פנימית – לעצמך, לצוות הרפואי, למשפחה.

לסיום

ביום הזה, לא תוכל לדעת מה יקרה ואיך זה יעבור. אין לך על כך שום שליטה. אבל תוכל לדעת מי אתה רוצה להיות בתוכו, ואיך תופיע שם, לעצמך ולסובבים אותך.

וזה הבדל עצום. אתה לא לבד בזה. אנחנו נעבוד יחד בהדרגה, בשבועות הקרובים, אם תרצה, כדי שברגע האמת – גם אם הגוף ירעד קצת, הנשמה תדע את דרכה ותהיה איתנה.

בתקווה שגם זה יעזור קצת, ובאהבה,

נחום