כשהכל הוא דבש או פרחים

כשהכל נראה "דבש" – ובכל זאת משהו קורה

מאת: נחום כץ

במהלך השנים ישבתי עם לא מעט מתאמנים שממשיכים להגיע – בזמן, מחויבים, סקרנים – וכשאני שואל "מה תרצה לחקור היום?" התשובה היא בדרך כלל:

"האמת? הכול בסדר. שום דבר לא באמת מפריע לי." לפעמים הם אף מציעים שאני אוביל ואציע נושא.

כבר עברנו על גלגל החיים. חקרנו את ה"חבלנים" שלהם. בדקנו אם יש חיכוך בעבודה או בבית.

שום דבר לא מייצר חיכוך או נושא המחייב טיפול. אבל אין זה אומר ששום דבר לא "חי".

סוג המפגש הזה מטעה במבט ראשון. הוא דורש סוג אחר של הקשבה – כזו ששומעת את מה שלא נאמר, ומרגישה את מה שעדיין לא עלה למודעות.

אז מה עושים כשאין כל שריפה לכבות?

מקשיבים ללחישה שמתחת לשקט.

מתיקון ליצירה

במודלים מסורתיים של אימון – בעיקר אלה שמבוססים על ביצועים או מנהיגות – יש לפעמים הנחה סמויה שאימון נועד לפתור בעיה.

אבל מה אם אין שום דבר שבור?

מה אם המתאמן הגיע לרמת יציבות – בטוחה, מכובדת – ובכל זאת, איפשהו ברקע, נשמעת תחושת אי-שקט עדינה?

כאן אני מזמין אותם לעצור ולשנות את נקודת המבט:

מה אם האימון לא היה רק על פתרון בעיות, אלא על שדרוג השיחה שלך עם עצמך?

מה אם המרחב הזה לא היה רק למה שכואב, אלא למה שרוצה לצמוח?

סיפור מהשטח

עבדתי עם מנהל בכיר שבמשך שבועות הגיע לפגישות בלי אג'נדה ברורה. הוא תיפקד ברמה גבוהה, הוביל צוותים גלובליים, ונהנה מהחיים. ובכל זאת, משהו בו התעקש וגרם לו להמשיך להגיע לאימון.

יום אחד שאלתי אותו: "אם אין מה לתקן, מה היינו יכולים ליצור?"

הוא עצר, ואז אמר: "מעולם לא שאלתי את עצמי את השאלה הזו. תמיד בניתי דברים כי היה צורך, לא כי היה לי חזון."

משם נפתחה חקירה אחרת – לא סביב משברים, אלא סביב תשוקה שקטה. סביב השאלה "מי אני כשאני לא עסוק בביצועים?"

המעבר מ"תיקון" ל"חקר" החזיר את המשמעות למפגשים.

כשהמערכת רגועה – הקול הפנימי יכול לדבר

במונחים סומטיים, כשמערכת העצבים שלנו רגועה, אנו פנויים יותר לשכבות עמוקות של מודעות. אבל זה גם אומר שבהתחלה אולי לא יצוץ כלום. השקט הזה הוא לא ריקנות – הוא סימן שמשהו חדש יכול להופיע.

כמאמן, אני שם לב:

איפה האנרגיה של המתאמן עולה, אפילו במעט

איפה היא יורדת

אילו מטאפורות היא או הוא בוחרים כדי לתאר את חייהם

לקוחה אחת אמרה לי פעם: "זה כמו לשבת באמבט חם – נעים, אבל אני לא באמת מתקדמת."

זו הפכה להיות נקודת הפתיחה: מה המחיר של להישאר באמבט? ואיך יוצאים ממנו בלי לזעזע יותר מדי?

ניסויים קטנים

במפגשים כאלה אנחנו לעיתים יוצרים יחד ניסויים – לא מטרות להשגה או תכניות לביצוע, אלא הזמנות להתקרב לגבול ההתפתחות:

שיחה אמיצה שדחו הרבה זמן

לומר "לא" במקום שבו תמיד אומרים "כן"

שבוע של נוכחות מלאה עם בן או בת הזוג או עם הילדים

להתחיל משהו שדחו ל"כשיהיה זמן"

הפעולות הקטנות האלו לעיתים חושפות אמונות או פחדים שהמתאמן כלל לא היה מודע אליהם.

להיזהר מנוחות כדרך חיים

לפעמים, היעדר בעיות הוא תוצאה של חבלנים מתוחכמים כמו ה"נמנע", ה"מרצה", או ה"הגיוני-המוגזם" – קולות שרוצים לשמור על חיים נשלטים ויציבים, אך בפועל כשילים אותנו ומנהלים לנו את החיים.

במצב זה אני עשוי לשאול:

איפה אתה מרגיש "בסדר" אבל לא ממש "חי"?

מה אתה דוחה רק כי נוח לך (או לא נוח לך להתחייב)?

אלו לא שאלות שמאתגרות לשם האתגר. הן הזמנות – הן משמשות כמעין פנס שקט שמכוון לחדר סגור.

אימון בלי שריפה – מרחב של התהוות

לא כל מפגש צריך להסתיים בבעיה שנפתרה או בתוצאה מדידה. לפעמים המפגש הוא על הקשבה לאקלים הפנימי. לפעמים הוא על מתן שם לרגש שלא קיבל מקום. לפעמים הוא על כבוד לחכמה הפנימית של המתאמן, גם כשהוא לא יודע לאן היא מובילה.

אנחנו לא מאמנים את הבעיה

אנחנו מאמנים את האדם (כפי שמרשיה ריינולדס, המאמנת הבכירה הנודעת אומרת בעבודתה ובספרה המוכר הנושא את אותו השם) – את ההתהוות שלו, את הגעגוע הנסתר, את השיחה הבאה שהוא לא ידע עדיין שעליו לנהל.

למתאמנים שביניכם אשר קוראים את דבריי אלו:

אם אתם מגיעים לפגישה ולא יודעים על מה לדבר – ברוכים הבאים. זה לעיתים הרגע שבו העבודה האמיתית מתחילה. תנו לשקט לדבר. הרשו לגוף שלכם לתת רמזים. תהיו סקרנים לגבי הנוחות שלכם. מה היא מנסה לומר?

ולמאמנים:

אל תמהרו למצוא נושא לאימון. שום דבר לא בוער, וזה גם איננו תפקידכם. הקשיבו למה שאין לו עדיין מילים. סמכו על הנוכחות של הלקוח. ושל עצמכם. ועל המרחב. לפעמים המפגש הכי יקר ערך הוא זה שבו שום דבר לא הפריע – ובכל זאת, משהו השתנה.

אשמח מאוד לקרוא או לשמוע את מחשבותיכם!