פגישת הוועד המנהל המשפחתי

כיצד ניסוי משפחתי בן ארבעים שנה הפך לתבנית לחיים מלאי כוונה

תמונה אמיתית מ"ישיבת הנהלה" לפני שנה-שנתיים

“האופן שבו אנחנו מבלים את ימינו, הוא כמובן האופן שבו אנחנו מבלים את חיינו.”

אנני דילארד¹⁴

ג'יימי הגיע לפגישתנו קצת שפוף. במשך חודשים הוא רדף אחרי תפקיד בכיר בשיטתיות ובנחישות: חקר את החברה, הכין את עצמו בקפדנות, דמיין ותירגל כל תרחיש אפשרי, יצר קשרים. הוא עשה הכל נכון. ואז הגיע דואר אלקטרוני אחד והכל נגמר.

הקדשנו תחילה זמן לרגש האכזבה. זה חשוב לעכל. אבל אז שאלתי אותו שתי שאלות שאני חוזר אליהן לעתים קרובות ברגעים כאלה: “מה למדת?” ומה המתנה החבויה בכל המאמץ הזה?”

משהו בו השתנה. ג'יימי התחיל לדבר. הוא דיבר על הבהירות החדשה שנוצרה, על מה שהוא באמת רוצה, על קשרים שבנה לאורך הדרך, ועל יכולות שגילה בעצמו. הכישלון, שנראה מחדש בעדשה של שאלות אלו, היה עשיר באופן יוצא דופן. וכפי שהזכרתי לו, היו בזה מתנות שבהן טרם הבחין: מנהלים בכירים שידעו עכשיו את שמו, ניסיון יקר ערך שהוא רכש, רשת קשרים שהתחזקה במהלך תהליך בו הוא חשב שנכשל לגמרי.

בשלב כלשהו בשיחה מצאתי את עצמי משתף משהו אישי. סיפרתי לו על מעין עזר תכנוני, אפשר לקרוא לו מערכת בה אשתי ואני השתמשנו במשך למעלה מארבעים שנה כדי לתכנן, לעקוב ולחיות את חיינו יחד מתוך כוונה. סיפרתי לו על תוכניות חומש רב-שכבתיות. על רשימת הדברים שאנו רוצים לעשות לפני שנסתלק מהעולם הזה. מה שבסלנג האמריקאי נקרא ה bucket list. כמו הסרט בעל אותו השם. על הפגישות המשפחתיות. על לוח השנה המשותף שלנו. סיפרתי לו שבתנו הבכורה נולדה אל תןך אחד מחלונות הזמן האפשריים עליהם שמרנו בזמנו.

ג'יימי שתק רגע. אז אמר: “נחום, זה ממש מדהים. אני תוהה האם יש כאן מתודולוגיה סדורה, האם למדת זאת באיזשהו מקום? אולי זה משהו שאחרים יכולים ללמוד ממנו. זה נשמע כמו מערכת שלמה, כמו שיטה סדורה. איפה מצאת את זה?”

הוא צדק. יש כאן מתודולוגיה. מסתבר שהייתי זקוק לתגובתו זו על מנת להבין שכבר ארבעים שנה אני  מיישם אותה בעצמי.

הבעיה: רובנו מגיבים לחיים, לא מובילים אותם

חשבו על הפעם האחרונה בה אמת ישבתם ושאלתם את עצמכם: איך אני רוצה שחיי ייראו בעוד חמש שנים? לא הקריירה שלכם. לא הכסף. החיים שלכם בשלמותם: הקשרים, הבריאות, החוויות, המשמעות, המורשת. הכל.

רוב האנשים שאני מכיר לא עשו זאת. המחקר מראה באופן עקבי שבעוד שאנשים מתכננים את חייהם המקצועיים בדייקנות מרשימה, כולל יעדים, שלבים, מדדים ותפוקות נדרשות, נדירים הם אלה אשר מיישמים את אותה מידת דייקנות לגבי חייהם האישיים. התוצאה היא, כפי שתוצאות המחקר של הפסיכולוגית גבריאלה אוטינגן הוכיחו: חלומות חיוביים, בלא שיתלווה אליהם תכנון מסודר, למעשה מפחיתים את הסיכוי להשגת מטרות¹. המוח רושם את המטרה המדומיינת כאילו היא כבר הושגה בפועל, מה שמפחית מאוד את המוטיבציה לעשיה עוד טרם התחלת הפעולה.

אנחנו נסחפים, נגררים על ידי מערבולת החיים. אנחנו מגיבים. אנחנו מתעוררים יום אחד ותוהים איך בכלל הגענו לכאן.

מה שמוצג להלן הוא מערכת שנבנתה בדיוק על מנת למנוע את הסחף הבלתי נשלט הזה. מדוע אני קורא לזה "מערכת"? משום שיש בה כמה וכמה רכיבים, המשתלבים זה בזה בהרמוניה על מנת לייצר את התוצאה הרצויה.

המערכת: חמש שכבות של חיים מתוך כוונה

מה שאשתי ואני בנינו, באופן ממש לא מושלם ולגמרי אינטואיטיבי, לאורך ארבעים שנה של חיים אמיתיים, הוא מה שאני קורא לו כעת "מערכת הפעלה לחיים מתוך כוונה". אני מודע לכך שזהו שם מעט יומרני, ואני מחפש לו שם צנוע יותר. יש לה, למערכת הזו, חמש שכבות משולבות זו בזו, כל אחת מהן מטפלת בכשל כלשהו מבין הכשלים שבגישתם של בני אדם באשר לתכנון העתיד. אף אחת מהשכבות הללו אינה מסובכת, בפני עצמה. יחד, הן מפתיעות בעוצמתן ובמה שהן יכולות להציע לזוגות, למשפחות ואף לצוותים וארגונים.

שכבה 1: אופק החזון – תוכנית החומש הרב שכבתית

אנחנו מנהלים תוכנית חומש מתגלגלת, לעתים שלוש שנים, לעיתים באופן מעשי אף פחות, עם מסלולים מקבילים מרובים: חיי המקצועיים, חיי האישיים (הפרטיים), חייה המקצועיים של אשתי, חייה האישיים, וחיינו המשותפים כזוג. ממש כמו גרף פעילות ארגוני רב שכבתי. מופיעים בה טיולים שאנחנו רוצים לעשות. לימודים שאנחנו רוצים להשלים. אבני דרך שאנחנו רוצים להגיע אליהן יחד. חלומות אישיים ומשותפים.

השכבות מסונכרנות זו עם זו באופן מכוון. כשמופיעה נסיעה ארוכה משותפת, למשל, היא משתקפת בשאר הערוצים ומשפיעה עליהם, כך שהיא מונעת התנגשויות "יומן" עם שאר השכבות והערוצים. כך, אף ערוץ אחר איננו צריך "להקריב" או לוותר, על מנת שהאחר יתקיים. כשאני מתמסר ללימודים כאלה או אחרים ברבעון מסוים, היא תבחר ללמוד ברבעון אחר. המערכת 'נושמת', ויש בה גמישות. רק אנחנו קובעים את האילוצים, למעט כאלה שנכפים עלינו מבחוץ (כמו מלחמה, למשל).

יש גם אלמנט ייחודי במערכת: רוב מסגרות התכנון למיניהן לוקחות בחשבון לרוב רק ערוץ אחד (קריירה, עסקים, נופש). השיטה שלנו לוקחת בחשבון את כל תחומי החיים יחד, תמיד, כמערכת שיתופית לשני אנשים שיוצרים יחד את חייהם בהרמוניה.

המחקר של הפסיכולוג מאוניברסיטת UCLA הל הרשפילד, אודות רציפות העצמי העתידי² (future self-continuity) מסביר מדוע מבנה זה חשוב כל כך. מחקריו הראו כי בני אדם אשר חשים קשר חזק, חי וברור לאני העתידי שלהם, מקבלים החלטות הרבה יותר טובות לטווח הארוך. הם מוכנים לדחות סיפוקים בקלות רבה יותר, מוציאים אל הפועל תכניות בצורה יותר עקבית ומתאוששים בקלות רבה יותר ממשברים המזדמנים לאורך הדרך. וכאלה לא חסרים, לצערנו.

הבעיה, לדעת הרשפילד, היא שרוב בני האדם חווים את האני העתידי שלהם בתור אדם זר, מישהו שהם חשים כלפיו מעט מדי מחויבות. מישהו רחוק, מישהו מופשט.

תכנית החומש שלנו היא, במהותה, מעין התערבות בראיית הרצף של האני העתידי. היא הופכת את הזר העתידי הזה למישהו שאתה מכיר, למישהו שאכפת לך ממנו ושאתה דואג לו.

עבורנו זה עבד בצורה מופלאה, כמעט לא סבירה. רוב מה שהעזנו לרשום על הנייר הפך למציאות. לא תמיד בזמן המתוכנן, לא תמיד בדיוק בצורה בה חלמנו, אבל לרוב זה הפך למציאות. וזה מדהים. 

שכבה 2: עוגני המשמעות – רשימת הדברים שהיינו רוצים להשלים לפני שנסתלק מן העולם

בתוך תכנית החומש שזורה רשימה ארוכה של מטרות וחלומות אותם היינו רוצים להגשים. באנגלית קוראים לה "רשימת הדלי" (the bucket list). הדלי הוא מה שמעליו מעמידים, בסרטי המערב הפרוע, את המועמד להוצאה להורג, וכשבועטים את הדלי מתחת לרגליו, הוא נשאר להתנדנד שם עד שהוא נופח את נשמתו. סרט בשם הזה (בעברית "מתים על החיים, בו משחקים ג'ק ניקולסון ומורגן פרימן) עוסק ברשימה הזו, הרי היא הרשימה של כל הדברים שאדם עוד רוצה להגשים לפני מותו, רשימה שבין היתר נותנת טעם לחייו ומוטיבציה לבצע את אותם הדברים. בז'רגון האימוני, הקואצ'ינגי, זוהי רשימה של כמה שיותר פרויקטים, חלומות, מעשים, המציפים בפני אדם כמה עוד יש לו לעשות ולרצות לחיות למענו. אפשר לקרוא לה גם "רשימת החיים".

גם במקרה שלנו, הרשימה כוללת חוויות, קורסים, למידה, תרומות לעולם ולאחרים שאנו עוד רוצים להגשים, כאלה אשר יגרמו לנו, לקראת סוף החיים, להרגיש שחיינו חיים מלאים ששווה לחיותם. ברשימה שלי, למשל, ישנם עדיין למעלה משמונים ומשהו פריטים כאלה. חלקם כבר התממשו, האחרים ממתינים לתורם.

זו איננה רשימה קשיחה. היא מתפתחת, משתנה. היא משמשת יותר כמצפן המכוון עשיה, משהו הדוחף לעשיה ולתכנון של מה שחשוב יותר, מה שמשמעותי לי. אבל היא גם מראה בה אני מביט מעת לעת. עזר למשוב כן ואמיתי.

זהו הרובד השני של המערכת, הרובד ששומר שהתכנון ייסוב סביב דברים בעלי משמעות, לא רק יצרנות לשמה. הפסיכולוג מרטין סליגמן, במודל ה PERMA שלו (Positive Emotion, Engagement, Relationships, Meaning, and Accomplishment) זיהה כי חמשת היסודות של המודל (רגש חיובי, מעורבות, יחסים, משמעות והגשמה, הם אלה החיוניים ביותר לבריאותו הנפשית של אדם, ליכולת העמידה שלו במשברים וליכולת ההתאוששות שלו (resilience). ויקטור פראנקל, עוד הרבה לפני סליגמן, קבע, מניסיון ההישרדות האישית שלו בשואה, כי החיפוש אחר משמעות הוא הדחף העיקרי של בני האדם. חיים חסרי משמעות הם רק רשימת "עשה" (a to-do list) שנוספו לה אמביציות³.

כשמוסיפים משמעות לתכנית חיים, היא הופכת יותר לפילוסופיית חיים, למדריך חיים ערכי המוביל אותנו. עסקתי בנושאים אלו גם בעבודת המחקר שלי בלימודי התואר השני בקרימינולוגיה. שם גיליתי שחיילים אשר הייתה להם תפיסת משמעות חיים גבוהה יותר, הסתגלו טוב יותר לחיי הצבא.

מה שמאוד מפתיע רבים הוא עד כמה יש לשכבה זו של מטרות השפעה מעצבת, טרנספורמטיבית, באופן מעשי. לא רק בגלל שהיא מאפשרת הרפתקאות יוצאות דופן (כגון טיול בן כמעט שנה במזרח ובאירופה) אלא בכיול העדין, כל פעם מחדש, אותו יוצרת ברצף החיים.

ריפּוֺן, אחד מלקוחותיי מבריטניה, היה סקפטי כשהצגתי לראשונה את הקונספט. אבל זמן קצר לאחר מכן, הוא עידכן שהוא הוסיף לרשימה שלו שעת קריאת סיפורי שינה עם בתו בת השש, ואת הטיפוס על הר קדוש בהודו עם בנו בן השלוש-עשרה, דברים שהוא היה "עסוק מדי" מכדי לתעדף במשך שנים. עכשיו הוא שולח לי הודעה בכל פעם כשהוא מסמן שביצע משהו מהרשימה שלו. לא כדיווח, אלא בגאווה גלויה. את הדינמיקה הזו, המאמן כשותף למחויבות, כעד לצמיחה, אני מכיר מניסיוני האישי עם המאמנת שלי עצמי, מיטל, שנוכחותה הקבועה עיצבה את המסע שלי בדרכים שאני עוד ממשיך לגלות.

אבּהישֵּק, מנהל בכיר שבילה חמש עשרה שנים בתפקידים תאגידיים תובעניים ברחבי אירופה, הגיע לעולם האימון כשהוא נושא את התשישות השקטה של ​​חיים שנחוו במלוא המרץ אבל בכיוון הלא נכון. רשימת ה"משאלות" שלו הייתה האור הראשון שנגלה לו. אבל מה שבאמת שינה הכל היה תהליך עמוק יותר שעברנו יחד, תהליך בו השתמשתי עם לקוחות רבים ואותו למדתי באמצעות מתודולוגיית האימון SUN שפותחה על ידי טֶרי-אׅי בֶּלף, המאמנת המוסמכת הראשונה בעולם (MCC) ומייסדת רשת המאמנים הבינלאומית (Success Unlimited Network¹⁶.).

תהליך "מציאת ייעוד החיים" (finding your life purpose statement), כפי שבלף מגדירה אותו, מתחיל בהזמנה פשוטה: חשבו על שמונה עד עשרה רגעים בחייכם, מכל גיל, מכל תחום, שבהם עשיתם או חוויתם משהו שהותיר אתכם בתחושה עמוקה של סיפוק והגשמה. לא בהכרח ההישגים הגדולים ביותר, לא בהכרח התארים המרשימים ביותר, אלא הרגעים שהדהדו ברמת הגוף לא פחות מאשר ברמת הנפש. עבור כל סיפור, השאלות הנוספות זהות: מה בדיוק עשיתם באותו רגע? מה הייתה משמעות הרגע הזה עבורכם? מדוע הוא כה משמעותי? אילו רגשות חיוביים עלו בכם ברגע ההוא, איזה תחושות גופניות, אם זכור לכם, חשתם, והיכן וכיצד חשתם אותם בגופכם (חום, הזעה, קור, דופק מואץ , בבטן, בחזה, וכדומה)? מהסיפורים הללו, מילות מפתח נשלפות ומקובצות, עד שנותרים קומץ ביטויים. שש עד שמונה מלים או ביטויים. מאותם ביטויים או מלים, מייצרים, בהכוונת המאמן, הצהרת מטרת חיים, ליתר דיוק ייעוד אישי בחיים, הצהרה המתחילה במילים: "הייעוד שלי בחיים הוא..."

בהכוונה ודיוק נוספים בעזרת המאמן, מגיעים למשפט או פיסקת מפתח, אשר לרוב מהדהדת עמוק במתאמן, היות והמשפט נשאב בפועל מהחוויות העמוקות עליהן הוא נשען.

עבור אבּהישק, התהליך היה דרמטי. ככל שסיפוריו צצו, הופיע דפוס חיים שלא היה לו שום קשר לאסטרטגיה תאגידית, למשרדים באירופה או לסולמות קריירה למיניהם. המילים שצצו שוב ושוב היו על קשר, על הוראה, על ילדים, על בית, על שירות. כאשר הצהרת הייעוד שלו התגבשה לבסוף, היא נשמעה כך:

"הייעוד שלי בחיים הוא לחיות בהכרת תודה ובביטחון, לעורר תקווה, השראה והתרגשות בעצמי ובאחרים, וליצור רגעים של גאווה, חיוניות ואפשרויות בלתי מוגבלות, בכל יום". כל מילה מיותרת. עבורו, זו הייתה פריצת דרך משמעותית, שגרמה לשינוי מהותי בחייו.

לא ניתן היה להתעלם מהמרחק שבין האמירה הזו ולבין החיים שחי בפועל עד אותו הרגע. השנים באירופה לא היו מבוזבזות, בדיוק, אבל מבעד לעדשת הייעוד, הן היו מעקף ארוך, ארוך מדי. לקח לו שנים להגיע "הביתה".

אבּהישק הנהיג שעה יומית של בילוי עם כל אחד משני ילדיו. הוא הוסיף מנהג של טיולי משפחה יחד, אפילו כאשר זה היה אומר ללוות אותו למדינה או עיר שכנה לנסיעת עסקים, שכן הם נהנו מזמן איכות במהלך הנסיעה ומהזמן הפנוי המועט הזמין שם, יותר מאי פעם. ובסופו של דבר הוא קיבל החלטה שהפתיעה את כולם סביבו: הוא החל בתהליך של מעבר משפחתו חזרה להודו. לא בשביל עבודה טובה יותר, אלא על מנת ללמד. כדי לעזור לילדים בארצו. כדי לבלות עם הוריו את שנותיהם הנותרות. נכון לכתיבת שורות אלה, אשתו וילדיו כבר עשו את המעבר, ולדבריו, "אוהבים את החיים החדשים" - אשתו מצאה את ייעודה המחודש, ילדיו מגלים עולם שמעולם לא הכירו. הוא טס להצטרף אליהם לסופי שבוע ולשבוע של זמן משותף בכל עת אפשרית. לא רחוק היום שבו יצטרף אליהם לתמיד.

כמה שבועות לאחר שהחלטתו התגבשה, אבהישק שלח לי הודעת וואטסאפּ. זה לא היה עדכון הקשור לאחד מהאימונים שלנו. זה היה משהו קרוב יותר הרהור ותובנה. הוא מנה את שמונה הרגשות שבלטו ביותר במסע שלו: הכרת תודה, התרגשות, ביטחון עילאי, תחושת חיות, סיפוק פנימי, גאווה, תקווה ותחושת חוסר מגבלות. ואז הוא שיתף עמי מנטרה בסנסקריט, מנטרה של גורו בּרׇהמׇה, ביטוי מסורתי של יראת כבוד כלפי המורה, הכרה במדריך רוחני שעוזר להשמיד בורות ולפתוח את הדרך אל העצמי האמיתי ביותר של האדם.

קראתי את זה כמה פעמים. התקשיתי להירדם באותו לילה, וזה לא שגרתי עבורי. שכבתי ער בלב נרגש, מהרהר על משמעותה של עבודה שאתה עושה ועד כמה עמוק היא יכולה לגעת באדם אחר. אני מאמן מאז 2012. המסר הזה נגע בי יותר כמעט מכל דבר אחר באותה תקופה.

רשימת המשאלות לא רק הציעה פעילות כלשהי. תהליך "ייעוד החיים" לא רק יצר אמירה. יחד, הם חשפו חיים חדשים, ונתנו לאדם אחד את האומץ לחיות אותם באמת.

שכבה 3: פגישת "הוועד המנהל" – הדירקטוריון המשפחתי

כל כמה שבועות, באופן סדיר ומוקפד, עם מעט חריגים, אשתי ואני יושבים למה שאנחנו קוראים 'פגישת הדירקטוריון המשפחתית'. ישיבת הנהלה, אם תרצו. רק שנינו. בבוקר של שבת, בדרך כלל. עם קפה על השולחן, מסמכים פרוסים סביבנו.

אנחנו פותחים את תיקיית 'פגישות ההנהלה'  (אמיתי!). עוברים על מסמכים שונים בה, מסמנים את מה שהתקדם, מה שעצר במקומו, נדחה או בוטל או נעשה באופן חלקי בלבד. פורשים את הלוח השנתי הגדול שכתבנו עליו בטושים צבעוניים, טבלה גדולה של דפי יומן חודשיים המודבקים זה לזה בסלוטייפ, כשמונה עשר חודשים רצופים, לרוב, טבלה שביום-יום תלויה על דלת חדרה השינה. אנו צופים בה בוקר וערב, אף אם דנים בה רק בפגישות המיועדות. מתעדכנים ממנה לעיתים קרובות, כשאנו נזכרים בפרויקט זה או אחר, נסיעה זו או אחרת. בדיקות מציאות קצרות.

לפעמים אנחנו מבינים שלא נפגשנו יותר זמן מהמתוכנן, או שנסחפנו בזרם החיים הרגילים הרחק מהיעדים אותם סימנו על ה'מפה'. לפעמים אנו מגלים שטיול שתכננו לחודש מסוים פשוט לא התקיים. אבל אנחנו גם מגלים, באופן עקבי, שכמה דברים הושגו להם בשקט, אף מבלי ששמנו לב אליהם, תוך כדי עומס החיים. ישיבת הדירקטוריון הופכת את הבלתי נראה לנראה. היא הופכת את ההתקדמות האקראית למשהו שאפשר לראות, לגעת בו ולהרגיש בו גאים.

חוקר הזוגיות הנודע ג'ון גוטמן מצא כי זוגות המקיימים טקסים מכוונים של חיבור, רגעים מובנים וחוזרים של משמעות משותפת, חשים שביעות רצון גבוהה יותר באופן משמעותי ממערכת היחסים שלהם, ויציבות ארוכת טווח, לעומת זוגות שאינם מקיימים מנהג כזה⁴. טקסים אלה פועלים כ"דבק" רגשי, ויוצרים מערכת של "משמעות משותפת" המסייעת לזוגות להרגיש בטוחים יותר, מחוברים ועמידים יותר בפני לחץ. מה שפגישת הדירקטוריון שלנו מוסיפה לתובנה של גוטמן הוא מימד אסטרטגי: זה לא קשר לשמו, יקר ערך ככל שיהיה. זהו ניהול משותף של חיים משותפים. בנוסף, זה באמת מרגש, מהנה ואף מאחד אותנו.

גם מחקרה של גבּריאל אוטינגֶן על ניגודים מנטליים בא לידי ביטוי כאן⁵. על ידי בחינה קבועה של מה שכן בוצע, אל מול מה שלא, או מה שנשאר תקוע, תוך שמירת קשר גם עם השאיפות וגם עם המציאות בעת ובעונה אחת, אנו עושים בדיוק את מה שמחקרה מזהה כמנוע השומר על מוטיבציה מתמשכת: חיבור בין החזון החיובי ולבין המכשולים העומדים בפניו, ולאורם גיבוש תוכנית קונקרטית שנועדה להתגבר על אותם מכשולים. חלימה לבדה מרוקנת את האוויר מהריאות. חלימה לצד חשבון נפש מציאותי מניעה אותנו קדימה.

תיאוריית ההגדרה העצמית, שפותחה על ידי דֶסי ורָיאֵן, מוסיפה עבורנו שכבת הסבר נוספת¹⁵. מחקרם מזהה שלושה צרכים פסיכולוגיים מרכזיים שיש למלא, שכן בני אדם מונעים על ידי נטייה טבעית לצמוח ולהתמודד עם אתגרים: אלה הם אוטונומיה (תחושת שליטה), יכולת (תחושת יעילות) וקשר (תחושת היכולת ליצור קשר משמעותי עם אחרים).

מסתבר שפגישת הדירקטוריון שלנו מספקת את שלושת הדברים הללו בו זמנית: אנחנו בוחרים את הכיוון שלנו בחופשיות, עוקבים אחר ההתקדמות והשליטה שלנו, ועושים זאת יחד במערכת יחסים של השקעה הדדית אמיתית. מבחינת מוטיבציה, זה קרוב לאופטימלי. זה פשוט קרה ככה, זה לא שהיינו מודעים לעבודתם של דֶסי ורָיאֵן כשהגענו לפתרונות האינטואיטיביים הללו.

שכבה 4: הגשר לביצוע הוא האינטגרציה עם היומן

"הראו לי את היומן שלכם ואומר לכם מה הוא סדר העדיפות האמיתי שלכם". זוהי אמירה שאני מעלה לא פעם בפני המתאמנים שלי. יומנים אינם רק עדות לסדרי עדיפויות. הם מייצגים הבטחות. הם הגשר בין מה שאנחנו מתכוונים למה שאנחנו עושים בפועל.

חזון שאינו מעוגן ביומן פעילות הוא פנטזיה. כל מטרה חשובה, כל טיול, לימוד, התחייבות בריאותית, פרויקט יצירתי או חלון זמן מוגן, נכנסים ללוח השנה. לא כתזכורת. כהתחייבות. ניתן להזיז אותם, לדחות, ולעתים לבטל פריטים לגמרי. החיים מלאי תהפוכות ובלתי צפויים. אבל ברגע שמשהו מתוכנן ו'ננעץ' ביומן, הוא קיים בעולם בצורה שלא הייתה קיימה קודם לכן. ההסתברות שהוא יהפוך למציאות עולה באופן דרמטי.

מחקרו של הפסיכולוג פיטר גולוויצר על "כוונות יישום" (implementation intentions) מדגים בדיוק זאת: הפעולה הפשוטה של ​​החלטה לא רק מה תעשה, אלא מתי והיכן תעשה זאת, מכפילה את הסבירות לביצוע⁶. ככל שהכוונה מפורטת ברורה יותר, יש יותר סיכוי שתהפוך למציאות. לא די ב"אני חייב להתחיל לרוץ". יומן השנה הוא המקום שבו שאיפה הופכת ל'פגישה'. והיומנים של רעייתי ושלי מסונכרנים בפועל, כך שכל אחד מאיתנו יכול לראות את פעילותו של האחר בכל רגע נתון.

כלכלנים התנהגותיים מתארים מושג הקשור לזה: "הסכם יוליסס"⁸ הוא אמצעי התחייבות שבאמצעותו העצמי הנוכחי שלך נותן הבטחה מחייבת לעצמי העתידי שלך, כפי שמזכיר גם מֵהמֵט יׅילדיז¹⁷. יוליסס המיתולוגי, בידיעה שהוא יתפתה בצורה מסוכנת משירת הסירנות, ומסעו יוסט, קשר את עצמו לתורן ספינתו לפני שזו התקרבה אליהן. ערכו של יומן השנה הוא גרסה עדינה יותר של אותה חוכמה: העצמי הנוכחי שלך, מגן על העצמי העתידי שלך במלוא הכוונה מהסחות דעת, אינרציה ועיסוק בדחוף בלבד.

מחקר של ד"ר גֵייל מֵתיוּס מהאוניברסיטה הדומיניקנית בקליפורניה מחזק את מה שהמערכת שלנו בונה באופן מתוכנן: אנשים שרושמים את מטרותיהם ומשתפים את התקדמותם עם שותף לאחריות (או שותף למחויבות – commitment buddy) משיגים הרבה יותר מאלה ששומרים על כוונותיהם כפרטיות ולא מתועדות⁷. במערכת שלנו, יומן השנה מספק את ההתחייבות הכתובה, ואילו ישיבת הדירקטוריון מספקת את האחריות שזה יקרה. אף אחד מאיתנו לא מסתמך על כוח הרצון בלבד.

שכבה 5: לולאת הרפלקציה - "מה למדתי מזה? מהי המתנה כאן?"

זו השכבה שהופכת את כל המערכת למחדשת ולא רק למכאנית. כאשר משהו לא קורה, בין אם זה יעד שהוחמץ, תוכנית שהשתבשה, חלום שנדחה, המערכת אינה רק מתעדת זאת ככישלון וממשיכה הלאה. היא (אנחנו) שואלת שתי שאלות נוספות: מה למדתי מזה? ומהי המתנה בכך?

זה מזכיר לי משל סיני עתיק לכאורה אשר שסופר מחדש באופן נהיר ופשוט במיוחד על ידי שירזַאד שָמין בספרו "אינטליגנציה חיובית"¹¹: סוסו של איכר בורח מן האורווה. שכניו אומרים: "איזה מזל רע". האיכר משיב: "אולי". הסוס חוזר, ומביא עמו עדר של סוסים פראיים. "איזה מזל טוב". "אולי", משיב האיכר. בנו של האיכר שובר את רגלו כשהוא מאלף אחד מהם. "איזה מזל רע" אומרים האיכרים. "אולי". הצבא מגיע לגייס צעירים למלחמה. בנו, עם רגלו השבורה, נפסל לגיוס ונשאר בבית, בעוד בני האחרים מגוייסים. לסיפור אין סוף, משום שלמציאות אין סוף והיא משתנה כל העת. לעולם איננו נמצאים, בכל רגע נתון, בעמדה לדעת בוודאות מהו אובדן ומהי מתנה. האם דבר מה הוא טוב או רע, מעבר לרגע הנוכחי.

זה מה שעשיתי עם ג'יימי. חיפוש התפקיד הכושל שלו, שעוּבַּד דרך שתי השאלות הללו, הפך לאחת השיחות העשירות והמשמעותיות ביותר ביחסי האימון שלנו. הכישלון הוזן ישירות חזרה אל אופק החזון שלו, הבהיר מה הוא באמת רוצה, ולא מה שחשב שהוא רוצה. והיו מתנות שעדיין לא יכול היה לראות: מנהלי גיוס שכעת מכירים את שמו, תחושה מחודדת של אילו ארגונים או תפקידים ראויים לאנרגיה שלו, בהירות לגבי מה שהוא לא רוצה שיקרה, ורשת קשרים שנבנתה בשקט במהלך מרדף שהוא חשב שנכשל לחלוטין.

הפסיכולוגים ריצ'רד טֶדֶסקי ולורֵנס קַלהוּן הקדישו עשורים לחקר נושא הצמיחה הפוסט טראומטית, אותה טרנספורמציה פסיכולוגית חיובית שמצוקה אמיתית, כאשר מעבדים אותה בתשומת לב, יכולה לייצר⁹. הממצא שלהם היה בולט: לא היעדר הקושי הוא שיוצר את החיים הפורחים ביותר, אלא נוכחות של רפלקציה משמעותית אודות הקושי. צמיחה אינה נובעת ממה שקורה לנו. היא נובעת מהאופן שבו אנו מעבדים בכוונה את מה שקורה לנו.

המחקר של קרול דווֶק על 'גישה של צמיחה' (growth mindset) מוסיף ממד משלים לאמור לעיל¹⁰. במקום שבו תפיסה מקובעת שומעת בכישלון מסוים גזר דין סופי, תפיסת הצמיחה שומעת בו נתונים, שמהם ניתן להפיק לקח ולצמוח עוד ועוד. השאלה "מהי המתנה כאן?" אינה אופטימיות נאיבית. היא מסגור מחדש, קוגניטיבי, שיטתי, עליו יש להתאמן שוב ושוב, מסגור השומר על המערכת ועל האדם שבתוכה בתנועה קדימה.

שכבה 5 היא לולאת המשוב שהופכת את כל המערכת לכזו המתקנת את עצמה, ובסופו של דבר, מביאה לעמידות רבה יותר ואף להתחזקות מול המשברים העתידיים האפשריים.

במה זה שונה ממודלים קיימים?

קיימות מסגרות התייחסות מצוינות לתכנון ולניהול משימות וזמן. דייוויד אלֵן, בספרו "לגרום לדברים להיעשות"¹² יצר יצירת מופת של ניהול משימות, מאוד פשוטה, כבדרך אגב. יש בה יעדים ותוצאות מפתח, שהודהדו והורחבו על ידי ג'ון דווֵר¹³ כאלה המשמשים ארגונים רבים ומוצלחים מחברת גוגל ועד קרן בּיל גייטס. הם כלים עוצמתיים ליישור ארגוני. מודלים של אימון לחיים מציעים אף הם מבנים אישיים בעלי ערך, וללוחות חזון יש מקום של כבוד בגלריית הכלים הללו.

אולם אף אחד מאלו, למיטב ידיעתי, אינו משלב את כל חמשת המרכיבים הבאים: מעקב מקביל רב-תחומי ורב שכבתי על פני עשורי חיים שלמים, מבנה מבוסס מערכת יחסים המיועד לשני אנשים היוצרים יחדיו עתיד משותף באופן אמיתי. אף אחד מהם לא בונה גשר מחלימה ארוכת טווח ועד ללוח הזמנים של השבוע הקרוב, בטקס ניהולי חוזר ומחזורי עם קצב ותיעוד משלו, ופרקטיקה רפלקטיבית מובנית ההופכת כישלונות או נסיגה ללמידה ולקלט למערכת. בוודאי שלא ברמה האישית והמשפחתית.

"מערכת ההפעלה לחיים מתוך כוונה" אינה כלי לשיפור הפרודוקטיביות. היא תשתית המבוססת על משמעות. היא פועלת היטב לא משום שהיא מתוחכמת, אלא משום שהיא עקבית, יחסית וכנה בו-זמנית, הן לגבי השאיפות והן לגבי המפגש הקשוח עם המציאות המשתנה תדיר. וגם, משום שבמרכזה לא עומדים מטרה או יעד כלשהם, אלא מערכת יחסים בריאה ואכפתית.

איך להתחיל

אינך צריך לבנות את כל המערכת בבת אחת. אשתי עפרה ואני לא עשינו זאת כך. היא התפתחה וקיבלה חיים משלה לאורך עשורים, מעוצבת על ידי הלחצים, הכישלונות והמתנות של החיים האמתיים. אך כל גרסה של מערכת זו התחילה באותה דרך: בהחלטה. החלטה להפסיק להיסחף ולהתחיל לעצב. להוביל את חיינו בעצמנו.

הנה המקום שבו הייתי מציע להתחיל:

1.    קבלו את ההחלטה. לפני הכול: החליטו שאתם רוצים להוביל חיים מכוונים יותר, ביחד. לא חיים מושלמים, אלא חיים עם כיוון, חיים מתוך כוונה. זה נשמע אולי מובן מאליו. אך לעיתים נדירות זה נאמר כך במפורש.

2.    תקבעו את 'ישיבת הדירקטוריון' הראשונה שלכם. בחרו תאריך בשבועיים הקרובים. רק שניכם. שעתיים. עדיין בלי סדר יום מורכב, רק הכוונה להתחיל.

3.    נסחו את מפת חמש השנים שלכם. עשו זאת בשכבות שמתאימות לחייכם. התחל מעצמך: מקצועי ואישי בנפרד. לאחר מכן בן/בת הזוג שלך. ואז החיים המשותפים שלכם. יותר שכבות, פחות שכבות, שכבות שונות, זה לא ממש משנה וגם לא קבוע. התאימו להקשר שלכם. אל תשאפו לשלמות. כתבו את מה שעולה. את מה שנכון לך ולכם.

4.    רשמו את עוגני המשמעות שלכם. את ה bucket list שלכם. אילו חוויות, אירועים, תרומות ייחודיות והישגים יגרמו לכם להרגיש, בסוף, שחייתם באמת? עשרה פריטים הם התחלה טובה. מאה הם חזון עבור מיטיבי לכת. הספציפיות חשובה: לא "לטייל יותר" אלא "לבלות חודש שקוע במקום קטן אחד". לא "לבלות זמן עם המשפחה" אלא "לטפס על הר משמעותי וספציפי עם בני". הרשימה שלכם תיראה שונה לחלוטין משלי, ומשל אחרים. זו בדיוק הנקודה, וזה בסדר גמור. כך זה אמור להיות, בדיוק.

5.    הכניסו דבר אחד ליומן. קחו יעד אחד מהמפה שלכם ושימו לידו תאריך. לא כוונה מעורפלת, אלא פגישה ספציפית עם עצמכם העתידי. זו ההתחלה שתוביל אתכם להגשמת אותו יעד. תמיד אפשר להזיז, לדחות, זה רק קליק אחד ביומן. אבל יש סיכוי טוב שזה בסוף יתממש.

6.    אחרי כל כישלון או נסיגה, שאלו את עצמכם שתי שאלות: מה למדתי מזה? מהי המתנה בכך? ענו בכנות וברצינות, קחו את הזמן. זה הלימוד, זוהי הצמיחה. רשמו את התשובות. הן שייכות למערכת. הן הזיכרון שלה ומנוע ההתחדשות שבה.

מחשבה לסיום

בתי הבכורה הגיעה לעולם אל תוך חלון זמן ששני אנשים צעירים, נשואים טריים ומודעים עד כמה החיים מתמלאים במהירות, הכינו באהבה - מבלי לדעת מי יגיע, או תגיע, אך בידיעה שרצו להיות נוכחים באמת כשמישהו יגיע. עברתי אז בין תפקידים צבאיים תובעניים שהרחיקו אותי מהבית לפרקי זמן ארוכים, עם חלון של שנתיים של לימודים אקדמיים שתוכנן ביניהם. הסתכלנו על החלון הזה וזיהינו הזדמנות להתחיל משפחה עם אב שנוכח באמת. שמרנו על הזמן הזה. תכננו סביבו.

היא נולדה חמישה חודשים אל תוך אותו חלון זמן. הייתי אז בבית. הייתי שם בחודשים הראשונים לחייה כאב צעיר, ברגעים החשובים כל כך. לא במקרה, לא במזל, אלא משום שישבנו עם דף נייר ושאלנו את השאלה הנכונה ברצינות הראויה.

זהו הכוח השקט והיוצא דופן של חיים המעוצבים עם כוונה ומטרה, מחושבים משהו. לא מדובר בשליטה. החיים אינטנסיביים ופתלתלים מדי, מפתיעים מדי בשביל זה. העניין הוא הכּוונה. הקצב. ההשראה. משמעות משותפת. והמשמעת להמשיך לשאול, יחד: מה חשוב לנו ביותר, מה אנו לומדים מכל דבר, ומה אנחנו רוצים ליצור הלאה? וכמובן, איך מנצלים את המתנות החבויות במגוון אירועי החיים, גם באלה הנראים לא מי יודע מה במבט ראשון.

כך נראית "ישיבת הנהלה" אמיתית (התמונה צולמה בזמן אמת לפני שנה-שנתיים)

ג'יימי יצא מהמפגש ההיא עם משהו בעל ערך רב יותר מהעבודה שלא קיבל. הוא יצא עם שאלה שלא שאל. זו היא התחלה טובה לחיים מעוצבים, מלאי כוונה.

מקורות

1.  Oettingen, G. (2014). Rethinking Positive Thinking: Inside the New Science of Motivation. Current/Penguin. See also: Oettingen, G., & Reininger, K. M. (2016). The power of prospective thinking. In Cognition and Motivation. Cambridge University Press, pp. 75–98.

2.  Hershfield, H. E. (2011). Future self-continuity: How conceptions of the future self transform intertemporal choice. Annals of the New York Academy of Sciences, 1235(1), 30–43. — Hershfield, H. E. (2023). Your Future Self: How to Make Tomorrow Better Today. Little, Brown Spark.

3.  Frankl, V. E. (1959). Man’s Search for Meaning. Beacon Press. — Seligman, M. E. P. (2011). Flourish: A Visionary New Understanding of Happiness and Well-being. Free Press.

4.  Gottman, J. M., & Silver, N. (1999). The Seven Principles for Making Marriage Work. Crown Publishers. — Gottman, J. M. (2011). The Science of Trust. W. W. Norton & Company.

5.  Oettingen, G. (2014). Rethinking Positive Thinking. Current/Penguin. WOOP methodology: woopmylife.org.

6.  Gollwitzer, P. M. (1999). Implementation intentions: Strong effects of simple plans. American Psychologist, 54(7), 493–503.

7.  Matthews, G. (2015). Goal Research Summary. Paper presented at the 9th Annual International Conference of the Psychology Research Unit of Athens Institute for Education and Research (ATINER), Athens, Greece.

8.  Thaler, R. H., & Sunstein, C. R. (2008). Nudge: Improving Decisions About Health, Wealth, and Happiness. Yale University Press. — Ariely, D. (2008). Predictably Irrational. HarperCollins.

9.  Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (1996). The Posttraumatic Growth Inventory. Journal of Traumatic Stress, 9(3), 455–471. — Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological Inquiry, 15(1), 1–18.

10.  Dweck, C. S. (2006). Mindset: The New Psychology of Success. Random House.

11.  Chamine, S. (2012). Positive Intelligence: Why Only 20% of Teams and Individuals Achieve Their True Potential. Greenleaf Book Group Press, pp. 42–44.

12.  Allen, D. (2001). Getting Things Done: The Art of Stress-Free Productivity. Viking Penguin.

13.  Doerr, J. (2018). Measure What Matters: How Google, Bono, and the Gates Foundation Rock the World with OKRs. Portfolio/Penguin.

14.  Dillard, A. (1989). The Writing Life. Harper & Row, p. 32.

15.  Deci, E. L., & Ryan, R. M. (2000). The “what” and “why” of goal pursuits: Human needs and the self-determination of behaviour. Psychological Inquiry, 11(4), 227–268.

16.  Belf, Teri-E. (1996). In the Beginning: On Purpose. Being in Action: Coaches Toolbox, Summer 1996. — Belf, Teri-E. (2002). Facilitating Life Purpose: A Manual for Coaches. Purposeful Press. — Success Unlimited Network: successunlimitednet.com

17. Yildiz, M., (2024) Train Your Brain for Healthier & Happier Life: A Practical Guide to Stimulate, Rest, & Nourish the Brain for Optimal Health Based on Decades of Research, Kindle Edition