מחשבות על הסוף זה לא הסוף

זה לגמרי נורמלי וטבעי שיש לו לאדם מחשבות על סופיות החיים.

זהו היבט בסיסי של החוויה האנושית. כמו אכזבה, אהבה, התפתחות לאורך השנים, גם המוות הוא חלק מהחיים. לא שאנו אוהבים לחשוב על כך. לרוב אפילו נמנעים, עד כמה שניתן, מלחשוב על כך, היות וזה יכול להוות חוויה די מפחידה. זאת למרות שזהו חלק בלתי נפרד ואף בלתי נמנע מהחיים, חוייה שסופה שכולנו נחווה.

מחשבות אלו יכולות להיות מופעלות על ידי מגוון גורמים, כגון מפגש עם מוות או אובדן, בחוויית אירוע חיים משמעותי, או פשוט הרהור על סופיות חייו הפרטיים של האדם עצמו. מפגש עם המוות יכול להיות בהחלט טראומתי, כאשר הנסיבות הן קשות (מעשה טרור, או מלחמה, למשל - בעיקר כשמדובר במוות אלים). באותה המידה, המוות מכאיב במיוחד כאשר מדובר באדם קרוב, במיוחד כאשר הלך לעולמו בטרם זמנו (אולם מי מאיתנו יודע מה ומתי בדיוק זה "זמנו"?).

באותה המידה, טבעי מאוד לחשוב על משמעות החיים ותכליתם, ולשקול מה קורה לאחר מותנו. מחשבות אלו יכולות להיות מטרידות, אך הן יכולות גם להוות הזדמנות לצמיחה אישית. כמו כן, זה עוזר מעט לשים הכל בפרספקטיבה, ולהעריך את הזמן אשר ניתן לנו.

מאמנים מיומנים, לרוב, להוביל אדם למציאת הייעוד בחיים. זוהי מעין הצהרה (statement) אליה ניתן להגיע בקלות יחסית, בהובלתו של מאמן. הצהרה זו יש בה להוות מעין מצפן התנהגותי ומצפן לעשיית בחירות שונות במסלול החיים, "מכשיר לקבלת החלטות", אם תרצו, או ליתר דיוק "מכשיר לבחינת החלטות שנתקבלו".

לאחר קבלת החלטות מסוימות, לרוב אלה הגורליות יותר באופיין, ניתן, באמצעות "השוואה" שלהן להצהרת היעוד לבחון האם הן נמצאות בהרמוניה (ההחלטות והצהרת היעוד). במידה ולא, הצהרת היעוד בהחלט יכולה לסמן עבורנו שזה עתה עשינו "סטיה"מאו טעות, או, לא עלינו, ממש "סיבוב פרסה" ביחס לעקרונותינו, ערכינו ועקרונות החיים המרכזיים שלנו.

מה לזה ולמחשבות על סופיות החיים?

ככל שנהיה מודעים יותר לסופיות החיים, ונרצה לחיות חיים מלאי משמעות, נוכל לקבל החלטות וכיווני פעולה משמעותיים יותר, נכונים יותר, טובים יותר, בבחינת "לא לבזבזב את זמננו הקצוב על פני האדמה". בעניין זה, מעניין לקרוא את ספרו של אוליבר בורקמן (Oliver Burkeman) "4000 שבועות".

בורקמן טוען שאחד הדברים הגורמים לבני אדם לסבול, לחוות אומללות ומסכנות הוא המחשבה שעליהם להספיק, באמצעות שיטות "ניהול זמן" שונות, את כל המטלות אשר נגזרו או הוטלו עליהם בחיים.

האמת היא, שלא משנה כמה יעיל יהיה ניהול המשימות או הזמן (זמן לא ניתן לנהל, לטענתי, רק משימות וסדרי עדיפות), לעולם לא תהיה לנו שליטה על הדרך בה נבלה את מרבית זמננו עלי אדמות.

על מנת לחיות חיים מאושרים ומלאים יותר, הוא ממליץ על כמה שיטות אשר יסייעו לא רק לתעדף נכון ולהשלים את המשימות העיקריות, אלא שנוכל לעשות זאת כשאנו משוחררים מתחושות האשמה של "אבל לא הספקתי".

מאמן הוא פרטנר לחשיבה, שותף שיכול להקל על המסע והבחירות בחיים, שותף שיכול לסייע בהחלט גם בהתמודדות עם המחשבות על סופיות החיים, בחירת ייעוד ובחירת וניהול המטרות אותן נרצה להגשים בחיים.

אם המחשבות אודות סופיות החיים גורמות לאדם למצוקה משמעותית, ייתכן שיהיה מועיל לדבר עם איש מקצוע בתחום בריאות הנפש שיוכל לעזור לחקור ולנהל את המחשבות והרגשות הללו.

ואם לא, אזי נתמקד במה שיש לעשות, נתחיל ב"אבנים הגדולות" (קרי במה שבאמת חשוב לנו), ונהנה מהדרך. בסוף, המסך יירד בכל מקרה, אבל עד אז, בואו לא נבזבז את זמננו על שטויות!